הליכי מעצר נחלקים בהליכים הפליליים לשני סוגים, הראשון הוא "מעצר ימים" שהינו מעצר לצרכי חקירה, ואילו השני הינו הליך "מעצר עד תום ההליכים" או כפי שלעיתים נקרא "העמדה לדין".

לאחר סיום החקירה, הרשות החוקרת מעבירה את חומר החקירה לרשות התובעת, פרקליטות או תביעות המשטרה, ועל מנת להחליט באם יוגש כתב אישום ובין אם לאו. ככל שמוגש כתב אישום, מוגשת לעיתים בד בבד בקשה למעצר החשוד/הנאשם עד תום ההליכים כנגדו. בקשת מעצר זו משמעותה כי במידה והחשוד נעצר, אזי מדובר במעצר ממושך ועד סוף המשפט בדרך ככל. בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת המעצר, אזי מתקיים דיון עם סניגור הנאשם, שלאחריו בית המשפט יבחן כדלקמן:

1. האם קיימות ראיות לכאורה אשר על פיהן כנראה הנאשם ביצע את המיוחס לו וכי יש סיכוי רב להרשעתו.
2. ככל שקיימות ראיות לכאורה יבחן בית המשפט האם ישנו סיכון לציבור, לאדם כלשהו או לרכוש הציבור.
3. בנוסף יבחן בית המשפט האם יש חשש לשיבוש הליכי משפט כגון השפעה על עדים ספציפיים, העלמת ראיות ועוד.
4. האם ישנו חשש כי הנאשם יימלט מן הארץ.
5. האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר כגון מעצר בית, עם או בלי אזיק אלקטרוני, ערבויות ופיקדונות וכדומה.

בית המשפט לעיתים רבות ובטרם הכרעה, שולח את הנאשם לבחינת שירות המבחן, על מנת שייפגש עם קצין מבחן שיבחן את הנאשם ואת חלופת המעצר אשר הוא מציע. כמו כן, בית המשפט ישים דגש רב על חומרת העבירה מחד, ועל עברו הפלילי של הנאשם מאידך, לרבות טיב חלופת המעצר המוצעת.

מעצר עד תום ההליכים