כאשר ההורים נפרדים, החשיבות הרבה ביותר הינה דאגה לקטינים המשותפים ומי יהא ההורה המשמורן עליהם.
ככל שישנה הסכמה על זהות ההורה המשמורן, אזי ניתן להודיע על הסכמה זו, יחד עם הסדרי ראייה מוסכמים עם ההורה האחר.
ככל שאין הסכמה בדבר ההורה המשמורן, אזי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני נדרשים להכריע בסוגיית המשמורת וזאת על פי טובת הקטינים.
לשם הכרעה בסוגיית משמורת הקטינים, נעזרים בתי המשפט ובתי הדין בדרך קבע בעובדים הסוציאלים במקום מגורי הקטינים, ועל מנת שאלו ייפגשו עם ההורים ואף לעיתים עם הקטינים, ועל מנת להתרשם מהם ולהמליץ בתסקיר את המלצותיהם.

ראוי להדגיש כי במדינת ישראל עדיין קיימת חזקת הגיל הרך, כך שעל פי חוק ישנה עדיפות לאם כמשמורנית לקטינים מתחת לגיל 6.
יוער בעניין זה כי חזקת הגיל הרך אינה כשהייתה בעבר, ובתי המשפט נוהגים להקל בחזקה זו ובהסתמך על חוות הדעת בעניין טובת הקטינים, וכי חזקת הגיל הרך נדונה תכופות בכנסת ישראל לשם בחינת נחיצותה.

כיום נטיית בתי המשפט הינה לנסות משמורת משותפת ככל שההורים מסתדרים ביניהם, גרים בסמיכות וישנן המלצות לגביהם ע"י עובדים סוציאליים בדבר כשרותם למשמורת, ובהתחשב בגיל הקטינים.
יחד עם זאת, כל מקרה לגופו, ובתי המשפט ובתי הדין בוחנים היטב את סוגיית טובת הקטינים שהינה בלב ליבו של הסכסוך המשפטי בין בני הזוג.
משמורת משותפת אינה מתאימה כמובן לכל זוג וזוג, בין אם אין יכולת של מי מבני הזוג לשהות עם הקטין זמן רב אובייקטיבית כגון צרכי עבודה, ובין אם אין יכולת לשהות עם הקטינים מבחינה סובייקטיבית, ואז קובעים הסדרי ראייה קבועים עם ההורה שאינו משמורן.

משמורת